אפשר לחסוך 50% מההכנסות?! קבלו טיפים מכאלה שמצליחים

כמה אחוזים מההכנסות שלכם אתם חוסכים? כמה אחוזים מהכסף שנכנס לחשבון הבנק אתם מצליחים לחסוך?

על סף המשבר הכלכלי של 2008 התקרב החיסכון הפרטי בישראל ל-0%, בארה"ב באותו הזמן שיעור החיסכון היה שלילי. וגם כיום, עם הצמצום החד בצריכה, החיסכון הפרטי עומד על מספר אחוזים בודדים.

לעומת זאת, ישנם אנשים שחוסכים עשרות אחוזים מההכנסה שלהם. לפעמים אפילו 50.

CNN money, מביא את סיפוריהם של שמונה משפחות אשר חוסכות הרבה מעל הממוצע. כולן גם מרוויחות מעל הממוצע, אבל כולן דוגלות בחסכנות. כל משפחה מסכמת את הגישה שלה בעיקרון אחד:

1. להימנע מחוב בכל מחיר. בית, אוטו … את הכל קונים רק במזומן.

2. לדחות סיפוקים. כל דבר שעולה מעל 100$, משפחת אלוביץ' ממתינה שלושה חודשים לפחות לפני שהיא מחליטה לקנות.

3. למצוא מקורות הכנסה נוספים. טיפאני מוריי מרוויחה מעל 100  אלף דולר בשנה, ובכל זאת מנסה להרוויח עוד. בזמנה הפנוי היא פרילנסרית שכותב מאמרים בענייני קריירה.

4. לחיות בפחות ממה שהאמצעים מאפשרים. משפחת סיץ מרוויחה 250 אלף דולר בשנה אבל הם מסתפקים בבית צנוע ובחופשות קמפינג בארה"ב.

5. לחסוך בהוצאות השוטפות. משפחת ארנהיים מבשלת לעצמה, מזמינה חברים במקום לצאת למסעדות, מגדלת לעצמה ביצים וירקות, ומשתדלת להחליף חפצים במקום לקנות.

6. לעקוב אחר ההוצאות. מהרגע שמיטש החלה למלא מסמך הוצאות, היא העלתה את שיעור החיסכון מ-20 ל-30.

7. להרוויח שתי משכורות ולחיות מאחת. משפחת פרנק מתקיימת ממשכורת אחת וחוסכת את השנייה במלואה כאילו היא אינה קיימת. מה שנתן להם את הביטחון לוותר על משכורת אחת כדי לנסות להגשים קריירת כתיבה.

8. לחסוך בצורה אוטומטית. העברתי את הכל לטייס אוטומטי, אומר וויליאם. הפרשות לחסכונות ביטוחים והשקעות נעשים בצורה אוטומטית בלי שאעשה דבר.

גם אני ומשפחתי חוסכים קרוב ל-50% מההכנסות. הסיבה העיקרית, בדומה לשמונה הדוגמאות מלמעלה, היא שהמשכורות שלנו מאפשרות את זה. הסיבה השנייה היא שאני ובת זוגי מבינים שמשכורת גבוהה היא רק חלק מהתמונה. השווי נטו, הוא זה שמספר את הסיפור האמיתי.

כאמור, כרגע שנינו מרוויחים משכורות יפות, אך כל זה יכול להשתנות ברגע, או תוך חודש כפי שכתוב בחוזה, ואז מה שיש לנו זה מה ששמנו בבנק. מה שלצערי רחוק מאוד מלהפוך אותנו לאנשים אמידים.

סוד החיסכון שלנו הוא שאנחנו חיים לפי השווי נטו ולא לפי המשכורת. מהסיבה הזו אנחנו לא מוכנים לקחת משכנתא או לנסוע באוטו חדש. אנחנו לא עשירים מספיקים לשם כך.

 

מתלבט אם לנסוע לכנס מחזור? להלן כל הסיבות

04?

כבר שנים שלא הייתה לי שיחה מאפס ארבע. כל מי שהכרתי משם עזב, ומי שנשאר, ההורים שלי, הם בשיחה מזוהה.

"שלום עזרא, מדברת ענת, אני לא יודעת אם אתה זוכר, למדתי בכיתה יב' 8, אני מתקשרת לוודא שאתה מגיע לכנס מחזור"

"כנס מחזור, איזה יופי, לא ידעתי אבל בטח שאני אבוא!"

הסכמתי כי אני תמיד מסכים, אבל ההתלבטויות הגיעו מייד: איך אני אחזור אחורה עכשיו? 17 שנים אני מנסה להשתחרר מגיל ההתבגרות. אני לא יכול לחזור להיות הילד עם החצ'קונים שמשחק אותה עם סיגריה, וחוץ מזה, עוד לא הספקתי כלום בחיים, תנו לי עוד עשר שנים!

***

מיום ראשון, מאז שענת התקשרה, אני הופך בשאלה למה בעצם אני בא. בשביל מה אני הולך לנסוע שעתיים כל כיוון על חשבון מעט הזמן הפנוי שיש לי.

התשובה הראשונה: לראות מי הצליח ומי נכשל, לא באמת תפסה. רכילות זה נחמד, אבל אפילו בפייסבוק אין לי סבלנות להתעדכן, אז בטח שלא לנסוע שעתיים בשביל זה.

התשובה השנייה שעלתה לי: סקרנות. לראות מה קורה עם כל אותם האנשים. לא ממקום של קנאה או שמחה לאיד אלא מתוך סקרנות: מי בארץ, מי נשאר בכרמיאל, מי עשה משהו מעניין …

ואחרי שחשבתי על כל הדברים האלה הבנתי שזה מעניין אבל לא באמת. לא בשביל זה אני נוסע.

לתשובה האמיתית הגעתי היום, כשהתחלתי להיזכר בכל האנשים שאהבתי והיו חשובים לי פעם בחיים. בצפניה, בציפרוט, במאיר, בשחר פרץ, והרשימה נמשכת. ככל שחשבתי עליהם, הבנתי עד כמה אני מתגעגע לילדות. לא זוכר איפה שמעתי מישהו שאמר: בחיים אתה קודם ילד ואחרי זה אתה כל הזמן מנסה לחזור לשם.

אז ביום חמישי בערב אני נוסע לכרמיאל להיזכר לכמה רגעים באותם ימים.

***

כשאני מרפרף בזיכרון על כל המקומות שהייתי בהם ב-17 השנים האחרונות: צבא, אוניברסיטה, עוד אוניברסיטה, מקומות עבודה. אני חושב מה עשה לי טוב בכל המקומות האלה, והתשובה היא ללא ספק: אנשים.

כשיצרתי קשרים משמעותיים, אפילו אם הם לא החזיקו מעמד לאחר מכן, היה לי טוב. בזכותם למדתי, התפתחתי והרחבתי אופקים. למרות זאת, באופן לא מובן, הפכתי עם השנים לבן אדם יותר מופנם. הפוסט הזה נועד להזכיר לי ולכם שהסביבה החברתית שלנו עכשיו, היא האפשרויות והזיכרונות שלנו מחר.

 

תתחיל לפני שאתה מוכן

כמו רומל בצפון אפריקה: הפקודות מגרמניה ציוו לא לתקוף עד שכל כוחות העזר יגיעו לזירה. רומל שלח סיור לקווי ההגנה הבריטים והחליט לתקוף מייד, הרבה לפני שהוא היה מוכן.

סטיבן פרספילד, סופר מצליח שכמה מספריו תורגמו לעברית, נאבק במשך שלושים שנה להתפרנס מכתיבה. היום כשהספרים שלו נמצאים ברשימת החובה של האקדמיה הצבאית האמריקאית (ווסט פוינט), ובמיוחד בעקבות ספרו The War of Art, תפס פרספילד מעמד של גורו מוטיבציה לעוסקים בכתיבה.

אחד מספריו של פרספילד עובד לסרט בבימוי רוברט רדפורד ומככבים בו וויל סמית' ומאט דיימון. לא ראיתי אותו, אבל הוא נקרא The Legend of Bagger Vance.

אסור לחכות

לאויב שלנו קוראים התנגדות אומר פרספילד, לא התנגדות מהמילון, אלא ייצור חי וקיים שעונה לשם התנגדות. ואין הרבה דברים שמשמחים את התנגדות יותר מאשר משפטים כמו: אני עובד על תכנית או אני מחכה שהתנאים יהיו מתאימים. ככל שאנחנו מתמהמהים כך אנחנו נותנים להתנגדות יותר זמן לחבל לנו בתכנית.

וכשאנחנו סוף סוף מוכנים, זה כבר מאוחר מדי. התנגדות ראתה אותנו באים והיא עומדת מוכנה להוריד אותנו לרצפה בכל האמצעים.

לעומת זאת, כשאנחנו תוקפים את היעד לפני שאנחנו מוכנים, אנחנו פותחים את עצמנו לגילויים אקראיים. רומל גילה שהבריטים לא מוגנים, הסופר מגלה דמויות שהוא לא חשב עליהם קודם, ואנחנו יכולים לגלות (ואנחנו בדרך כלל מגלים) שהפתרון פשוט בהרבה ממה שאנו חושבים.

להתכונן? לא בכל מחיר

אני מאמין גדול בלהתכונן. מי שבא מוכן מצליח. את הפוסטים הכי טובים שלי כתבתי כשעבדתי לפי תכנית. הבעיה היא שבפעמיים מתוך שלוש כשאני מנסה לעבוד לפי תכנית אני מסיים בלי תוצאות.

עם הסתברות כזו, זו בכלל לא שאלה, אני יושב ומכריח את עצמי להתחיל לכתוב. בלי כותרת בלי נושא. אם יש לי רעיון אני מתחיל מהסוף, כותב את הפאנץ ומשם מתקדם. מה שיפה שבדרך מתפתחים רעיונות חדשים שלא הייתי מגיע אליהם אם הייתי ממשיך לחשוב על תכנית.

גם בעבודה זה ככה: מגיעה משימה חדשה, אני מתחיל לחקור, לחפש דרכים לפתרון, ואז התנגדות נכנסת בפתח ושולחת אותי למקומות לא קשורים. רק כשהדד-ליין מתחיל ללחוץ אני מצליח להעיף את התנגדות לכל הרוחות. לכן, הפתרון הנכון הוא להגיב מייד. צריך להתחיל במשימה ברגע שמתחילה התברברות,  אפילו שאנחנו לא מוכנים.

וכמובן שאת אותו רעיון ניתן להפעיל על כל משימה בחיים: לסדר את הבית, את החשבונות, השקעות … פרספילד מעיר יפה: ככל שהמשימה גדולה יותר כוחה של התנגדות מתגבר. לכן, ככל שהמשימה גדולה יותר כך צריך לפעול יותר מהר.

 

רמיט סתי חושב שחסכנות זה בזבוז זמן. במקום הוא מציע שנחשוב איך להרוויח יותר

את תחום ה- Personal Finance –  הניהול הפיננסי האישי – ניתן לסכם כך: למד לחיות ברמת חיים שהולמת את האמצעים שלך מצד אחד, ושקוד על דרכים להגדיל את האמצעים שלך מצד שני.

הזרם המרכזי של הבלוגרים שעוסקים בכך, ואני בתוכו, טוען שאת מרבית הפוקוס צריך להקדיש לשינוי בסגנון החיים – שכולנו יכולים להיות מאושרים עם הרבה פחות כסף ממה שאנחנו מוציאים בדרך כלל.

רמיט סתי, אחד הבלוגרים המצליחים בתחום נמנה עם קבוצה קטנה של בלוגרים שמבטלת את הגישה הזאת לחלוטין. מבחינתו, חיפוש דרכים לצמצום ההוצאות הוא בזבוז זמן. במקום זאת, הוא אומר, אנחנו צריכים להקדיש את כל המאמצים להגדלת ההכנסות.

כדי להצדיק את הגישה שלו הוא משתמש בשלושה טיעונים:

1. "לחסוך זה כמו דיאטה: מתמידים חודש או חודשיים ואחר כך נשברים".

2. "מרבית ההוצאות שלנו הן תוצאה של אורח חיים. קיצוץ בהוצאות משמעותו התנתקות מהמעגל החברתי".

3. "יש גבול לכמה שאנחנו יכולים לחסוך, אבל אין שום גבול לכמה שאנחנו יכולים להרוויח".

אל תמהרו לשמוח. סתי אולי פוטר אותנו מהצורך לחסוך, אבל מיד אחר כך הוא תובע מאתנו להתחיל לעבוד. לעבוד קשה כדי להרוויח יותר: "מרבית האנשים יבלו את הקיץ במנוחה, יסתכלו על ההרים וישתו כדי לטשטש את החושים. תשכחו מהם. אתם הולכים לדרוס אותם עם משאית".

העצה הראשונה של סתי היא להקדיש את ארבעת השבועות הקרובים לחיפוש רעיון. המטרה היא לא להרוויח עוד 20 שקל לשעה בחלוקת עיתונים אלא עוד 5,000 שקל בחודש ממשהו שאנחנו אוהבים.

כדי לעשות את זה אנחנו צריכים לדבר עם אנשים. הרבה אנשים. להציע רעיונות, לזהות צרכים ולגלות אם יש משהו שאנחנו אוהבים לעשות, ושיש מישהו שמוכן לשלם עליו כסף. כל הרעיונות צריכים להיות מבוססים על כישורים קיימים. הדבר האחרון שאנחנו צריכים, הוא אומר, זה לנסות לרכוש כישורים חדשים.

כשנתקבע על משהו לא צריך לפחד להיכשל. אנחנו כנראה ניכשל כמה פעמים, אבל אם נתמיד, לפי רמיט, בסוף נהיה עשירים.

מי הווינר ומי הלוזר ?

אין ספק שיש משהו מושך בגישה של סתי. החסכנים אצלו הם הלוזרים, ואילו הווינרים הם יזמים. אני מוכן לקבל את זה, בתנאי שמבינים כמה עבודה הוא דורש.

וזה מעלה את השאלה: מה מניע אנשים? מה גורם לאנשים להתאמץ כדי לשפר את מצבם הכלכלי? מה יכול לגרום לנו לעבוד יותר ממה שצריך, לחזור הביתה מיום עבודה ולהתחיל אחד חדש מיד לאחר מכן? מניסיוני, התשובה הנפוצה ביותר היא: "חופש כלכלי". אבל מהו החופש הכלכלי הזה? לטוס במחלקה ראשונה? להזמין בלי חשבון דרינקים בפאב? אלה דברים שאולי כיף לפנטז עליהם, אבל רק מעטים יהיו מוכנים לעבוד קשה בשביל להשיג אותם.

לא. חופש כלכלי עבור רוב האנשים זה משהו אחר. זהו החופש לעבוד בעבודה שהם אוהבים בלי קשר לתלוש המשכורת: לעסוק בהוראה ולשמור על רמת חיים גבוהה, לפתוח עסק מבלי לחשוש שלא ייכנסו לקוחות, או לחלופין לשבת בבית ולסחור במניות. במלים אחרות, כשאנשים מוכנים להקריב ולהתאמץ כדי להשיג חופש כלכלי, מה שהם בדרך כלל רוצים זה שינוי בקריירה, ופה אני נפרד מרמיט – זה לא מה שמטריד את רוב האנשים.

מרבית האנשים מרוצים מאורח החיים שלהם. מה שיעשה אותם עוד יותר מרוצים זו הידיעה שהם ממשיכים להתקדם כלכלית, ושיום אחד, בעוד כמה עשרות שנים, הם יוכלו לפרוש ולשמור על רמת החיים שאליה הם התרגלו.

מי שרוצה שינוי מיידי, אולי כדאי לו להקשיב לסתי. אבל למי שרוצה שינוי בטוח והדרגתי, עדיף להמשיך אתי.

***

הפוסט התפרסם היום בדה-מרקר ומובא כאן עם שינויי עריכה קלים משלי

הבלוג של רמיט נקרא I will teach you to be rich

ובפוסט הזה הוא מביא 5 תובנות על להרוויח כסף

 

מה גורם לאנשים להתאמץ על מנת לשפר את מצבם הכלכלי?

מה גורם לאנשים להתאמץ על מנת לשפר את מצבם הכלכלי?

מניסיוני התשובה הנפוצה ביותר היא חופש כלכלי. אבל מה זה חופש כלכלי? לטוס במחלקה ראשונה? להזמין בלי חשבון דרינקים בפאב? אלה דברים שאולי כיף לפנטז עליהם אבל מעטים יהיו מוכנים לעבוד קשה בשביל להשיג אותם.

לא. חופש כלכלי בשביל רוב האנשים זה משהו אחר. זהו החופש לעבוד בעבודה שהם אוהבים בלי קשר לתלוש המשכורת: לעסוק בהוראה ולשמור על רמת חיים גבוהה, לפתוח עסק מבלי לחשוש שלא יכנסו לקוחות, או לחילופין, לשבת בבית ולסחור במניות.

התשובה השנייה שאני מצפה לשמוע היא רווחה כלכלית. להיות נקי מחובות, שיהיה קצת כסף לשעת חירום … בקיצור, להפסיק להיות לחוצים. מההיכרויות שלי, נדרשות שנים רבות של לחץ כלכלי ונזק מצטבר כדי לעורר מוטיבציה לשינוי. חבל.

למרבה הצער אני כמעט ולא שומע את הטיעון הזה, אולי בגלל שזה לא נעים להודות שאתה נמצא במצוקה כלכלית. אבל אם תשאלו אותי, כמעט כולנו חיים ברמת חיים גבוהה בהרבה מיכולתנו האמיתית, ולכן זה לא עניין של בושה אלא עניין של תודעה.

מוטיבציה היא דבר נדיר, במיוחד כזו שמתקיימת לאורך זמן, למרות הקשיים והמכשולים. אשמח אם תכתבו כאן בתגובות מה מניע אתכם להתאמץ לעשות שינוי כלכלי.

* כמובן שהרבה אנשים נמצאים במצוקה כלכלית בגלל שאינם מצליחים להרוויח מספיק כדי לקיים חיים מכובדים בישראל. בעבור אלה אין לי הרבה מה להגיד, זה נמצא מחוץ לתחום ההשפעה של התנהלות כלכלית אישית, כדי להתמודד עם הבעיות האלה צריך לכתוב בלוג פוליטי.

 

רגע לפני שאתה מתייאש – בנג'מין זנדר על אומנות שיפור הסיכויים

אותו מצב, אותם תנאים. האחד רואה בעיה והשני רואה הזדמנות:

"שני אנשי עסקים יצאו ממנצ'סטר לאפריקה לפני 100 שנה לחפש שוק חדש לייצוא נעליים. הראשון שלח מברק: עצרו הכל, המצב אבוד. אנשים כאן לא נועלים נעליים. השני כתב: האפשרויות פה מדהימות. אנשים כאן עדיין לא נועלים נעליים."

דברי הפתיחה להרצאה של בנג'מין זנדר, מנצח מפורסם ומרצה מפורסם עוד יותר בענייני יצירתיות ויזמות.

מה שמרגיז בסיפור של זנדר הוא שהוא כל כך פשוט, כל כך נכון, ובכל זאת אנחנו מתנהגים כמו השליח הראשון פעם אחר פעם. אני עושה את זה בוודאות – כשהדברים נהיים קשים האינסטינקט הוא לשלוח למוח מברק: תעצור הכל, המצב אבוד.

והאמת תמיד הפוכה. השליח השני צודק: ככל שהתנאים קשים כך גדלים הסיכויים. בתנאי שאנחנו מאמינים.

הדוגמא שאני אוהב להציג בפני עצמי בכל פעם שאני מתייאש (וזה קורה לא מעט) היא הבלוג הזה: כל אחד יכול לכתוב בלוג, יש מיליוני בלוגים, מה הסיכוי שמישהו ישים לב?

בהתחלה אני חייב להודות שלא האמנתי, אפילו לא ציפיתי שמישהו יקרא, אבל אחרי שצברתי קילומטראז' נפל לי האסימון: דווקא בגלל שכל אחד יכול, ורק בגלל שזה כל כך קשה, יש לי סיכוי. אם זה היה קל אז כותבים טובים ומנוסים ממני כבר היו תופסים את הבמה.

הלקח הזה נכון בכל תחום: בקריירה, בהשקעות, במערכות יחסים, בהורות …

איפה שטמון הקושי שם נמצאים הסיכויים.

בנג'מין זנדר מסיים את ההרצאה באנקדוטה הבאה:

רבים בעולם המוזיקלי חושבים כך: שלושה אחוזים מהאוכלוסייה אוהבים מוזיקה קלאסית, אילו יכולנו להעלות את זה לארבעה אחוזים כל בעיותינו היו נפתרות. זנדר אומר: "תחשבו איך נראה בן אדם שחושב בואו נעלה את הרף משלושה אחוזים לארבעה, מה זה אומר לעזאזל?"

"לעומת זאת, תחשבו איך נראה בן שחושב: כל העולם אוהב מוזיקה קלאסית, הוא פשוט לא יודע את זה עדיין, בואו נלמד אותו!"

למי משניהם יש סיכוי טוב יותר להגדיל את קהל המאזינים משלושה לארבעה אחוזים?

ומוסר ההשכל הוא: איפה שטמון הקושי שם נמצאים הסיכויים, ומי שמאמין יותר ימצא אותם.

***

הרצאה של בנג'מין זנדר ב- TED

כתבה טובה על בנג'מין זנדר ותפישת העולם שלו ב- Wharton שממנה הכרתי אותו

עוד מסתבר שהוא ניצח על התזמורת הפילהרמונית הישראלית במשך שלוש שנים (כתוב בכתבה)

 

מפחדים מתנודתיות? בצדק, אבל לא בעבור מי שמתחיל להשקיע בגיל מוקדם

לא נעים לומר, אבל עבור מי שיש לו עבודה, ומחכות לו עוד עשרות שנים עד הפרישה, משבר בשוק המניות הוא מבצע – בתנאי שישתמש בכסף בחוכמה. זה לא אומר חלילה שצריך לפעול בהתאם לעקרונות השקעה מסובכים – תמהיל פשוט של כמה תעודות סל אמור לעשות את העבודה.

יועץ ההשקעות ביל שולטהייס, לדוגמה, שכתב את הספר המצליח ביותר בז'אנר עקרונות ההשקעה למשקיע העצלן – "The Coffee House Investor"ממליץ על תיק שמורכב משלוש תעודות סל:

1. תעודה על שוק האג"ח בארה"ב (כמו BND של ונגארד)

2. תעודה על שוק המניות האמריקאי (VTI של ונגארד לדוגמא)

3. תעודה על שוק המניות העולמי פרט לארה"ב (VEU של ונגארד לדוגמא)

היתרון בתנודתיות כשאתם צעירים

אם אתם מתכוונים להמשיך לקנות תעודות סל עד גיל הפרישה, ואם אין לכם תוכניות למכור את התעודות האלה עד אז, הרי שעדיין לא קניתם את מרבית התיק. האינטרס שלכם הוא שהמחיר יירד.

לעומת זאת, הדבר הכי גרוע שאתם יכולים לעשות הוא להיבהל. בזמן משבר, ערך התיק שלכם יירד. במצב כזה הפחד מדבק, והכי מפתה זה להשהות את המשך קניית תיק ההשקעות עד שהמצב יתבהר.

זכרו – המשברים של היום הם התשואה שלכם בעוד 30 שנה.

החיסרון בתנודתיות כשאתם מבוגרים

מצד שני, משברים ימשיכו להתרחש גם כשנפסיק להיות צעירים. אלא שאז לפסיכולוגיה לא תהיה השפעה. אם תיק ההשקעות הוא מקור ההכנסות שלנו, לא תהיה לנו ברירה אלא למכור אפילו כשהמחיר יורד.

הדרך הסטנדרטית להתגונן מפני ההכרח לממש כשהעיתוי גרוע מבחינת המחיר היא לעבור בהדרגה לתיק סולידי – תיק עם תנודתיות נמוכה – ככל שמתקרבים לפרישה.  אם למשל בחרנו בתיק שלוש התעודות של שולטהייס, ככל שנתקרב לפרישה נגדיל את משקל תעודת איגרות החוב על חשבון התעודות המנייתיות.

הבעיה בפתרון הזה היא ששנות הפרישה הן רבות. בן אדם שפורש בגיל 60 וחי עד גיל 90 יפסיד בשיטה הזאת 30 שנות תשואה.

כלל אצבע אחר אומר שאם תמשוך עד 4% מהתיק בכל שנה, תסתדר – בסופו של דבר התיק יתאזן והקרן לא תקטן. במלים אחרות – לא תתרושש.

הבעיה עם כלל ארבעת האחוזים היא שהוא מסתמך על נתוני העבר. ואם יש משהו שלמדנו בעשור האחרון, זה ששוק המניות הופך להיות יותר ויותר תנודתי – רשת הביטחון שמספק הכלל הזה חלשה מתמיד.

אפשרות שלישית ששמעתי באחרונה מיותר מדי אנשים היא להיות יותר אגרסיביים כיום, ולהשתמש במינוף- לקחת הלוואה בריבית נמוכה ולקנות בכסף מנות נוספות לתיק ההשקעות.

בהנחה שהתשואה לטווח ארוך תעקוף את הריבית, זוהי השקעה הגיונית. אולם הסיכון בה גדול, והיא מתאימה לבעלי הכנסה גבוהה שיכולים להחזיר את ההלוואות ממשכורתם ללא קשר לביצועי התיק.

חיסרון נוסף, מהותי מבחינתי, בשיטה הזאת הוא שהיא מסבכת את החיים. לא כל כך פשוט להשיג הלוואה בריבית נמוכה מ-5%, וגם כשעושים זאת, קשה לחשב את התשואה בניכוי הריבית.

לסיכום, התנודתיות היא יתרון כשאנחנו צעירים, וסיכון אמיתי כשאנחנו מתבגרים. לכן ההגנה הטובה ביותר היא להתחיל בהשקעות מוקדם ככל האפשר. אם יש לכם כסף, כדאי שתשקלו אפילו לקנות משהו עבור ילדיכם. ככל שנתחיל מוקדם יותר, נהיה בצד המרוויח של התנודתיות במשך שנים רבות יותר.

***

הפוסט התפרסם בדה-מרקר והוא מופיע כאן עם עריכה שלי ועם כותרת חדשה (מתאימה יותר לדעתי)

המגיב עילן ששלח את התגובה שלו בטעות כמה פעמים (או שאולי זה באג של מרקר) מעיר שהתיק שהצגתי אינו של שולטהייס אלא של סקוט ברנס. בספר של שולטהייס מוצג תיק שבע התעודות כפי שעילן, ועוד כמה תיקים.

למען הסר ספק הנה  לינק לתיק של שולטהייס

ובכל מקרה תודה לעילן.

 

עודף מבחר מקשה עלינו לקבל החלטה. כדי לחסוך לעצמנו כסף, כאב ראש וזמן – פשטות זו התשובה

עודף בחירה לא עושה לנו טוב. במקרה הרגיל זה גורם לנו להדחיק ולהתעלם, במקרים חמורים יותר, כמו עם החמור של בורידן, זה עלול אפילו לגרום למוות.

משל החמור של בורידן הוא משל על חמור רעב וצמא (באותה המידה) שמימינו ומשמאלו, במרחקים שווים אך מנוגדים, נמצאים דלי מים וערימת תבן. החמור שאיננו יודע אם הוא צמא יותר מאשר הוא רעב, או רעב יותר מאשר הוא צמא, לא מצליח להחליט לאן לפנות, עד שלבסוף הוא מת מרעב ומצמא.

על אף שהמשל קרוי על שם פילוסוף צרפתי, מי שהמציא אותו אלף ומשהו שנים לפני כן היה אריסטו. במשל המקורי זה לא היה חמור אלא בן אדם רציונאלי שלא מצליח להחליט מהי הבחירה הנכונה – הטובה ביותר. כבר בשנת 300 לפנה"ס עלו החכמים על הסכנה שיוצרת בחירה.

ניסוי מפורסם בן זמננו שבוחן התמודדות עם בחירה, נערך על ידי שיינה איינגר:

שינה הציבה שני דוכני טעימה לריבה.

בדוכן אחד היא שמה 6 סוגי ריבה, ובדוכן השני 24.

מתוך כל אלה שעצרו לי השולחן עם ששת הסוגים, קנו 30%.

מתוך כל אלה שעצרו ליד השולחן עם 24 הסוגים קנו רק 3%.

מסקנה: הגדלת הבחירה פי 4 הקטינה את המכירות פי 10(!)

לי זה הזכיר את הילד שלי שאסור להוציא לו יותר ממשחק אחד, אחרת הוא לא משחק בכלל אלא קופץ מאחד לאחד, מערבב ביניהם, ולבסוף – זורק הכל בצד.

או את הניסיון לראות טלוויזיה עם שלט ביד (אין לי טלוויזיה, רק נזכר איך היה פעם J). מעטים היו המקרים בהם ראיתי פרק/תכנית/ סרט עד הסוף. תמיד נסחפתי לסיור אינסופי בין הערוצים. משהו שלא הכרתי בימים שהיה רק ערוץ אחד.

שיתוק, קיפאון והימנעות מקבלת החלטות גובים מחיר כבד כשמדובר בחיים הפיננסיים שלנו:

-  מי מצליח להחליט באיזו קרן פנסיה ועל אחת כמה וכמה באיזה מסלול לבחור ? מוכן להתערב שכמעט כולם מביטים בתחינה ליועץ בבקשה שיחליט בשבילם.

- כמה מאיתנו עשו ביטוח רפואי או לחילופין זורקים כסף על ביטוח כפול כי אף פעם לא הצלחנו להגיע לידי החלטה?

- מה עם לעבור בנק?

- לבחור תעודת סל?

- מסלול משכנתא? (בעצת היועץ כולם הולכים על משהו משולב, אולי החלטה טובה אבל קרוב לוודאי שנעשתה מהסיבות הלא נכונות בכלל)

כל ההחלטות שלא נעשו, נדחו, או נסמכו על איזושהי ברירת מחדל, שוות לנו הרבה כסף. הרבה מאוד.

הבעיה שאני לא יכול להגיד לכם: "תתאמצו, תשקיעו, תיקחו החלטה." זה לא עובד. מוכח מדעית. הרי מלכתחילה לא החלטנו כי אין לנו את הפנאי (המעשי והנפשי) להתלבט ולהחליט כל פעם מחדש.

מה שכן אפשר לעשות הוא לצמצם אפשרויות במהירות – לשאוף לפשטות. מינימום חפצים, מינימום משימות, מינימום מורכבויות …

מהניסיון שלי, כשאני מנסה לפשט דברים אני בדרך כלל מצליח. זה לא מסובך.

וכשאני לוקה בהלם מעודף מבחר, הדבר בטוב ביותר שאני יכול לעשות הוא לקחת צעד אחורה ולנסח קריטריונים להחלטה, מה שנקרא – גיבוש תפישת עולם.

בסופו של דבר, החלטה טובה עדיפה על חוסר החלטה, ובדרך כלל עדיפה על ברירת המחדל. גם אם זה כרוך בכך שויתרנו על החלטה עוד יותר טובה.

***

ראיון עם שינה איינגר (באנגלית)

 

חיזוקים חיוביים הם חלק בלתי נפרד מתהליך הלמידה שלנו, אבל בשלב מסוים הם פשוט מפריעים

חיזוקים חיוביים הם חלק בלתי נפרד מתהליך הלמידה שלנו, מגיבוש ההערכה העצמית, אבל בשלב מסוים הם פשוט מפריעים.

סת' גודין כותב בפוסט קצר וקולע: אנחנו מתייחסים יותר מדי לאישורים חיצוניים.

אם אתם רוצים לעשות משהו תעשו אותו, הוא אומר, אל תחכו שמישהו יגיד שזה טוב. שזה לגיטימי. גודין מסביר שכשאנחנו מחכים לאישור חיצוני, אנחנו בעצם מעבירים את ההחלטה למישהו שאכפת לו הרבה פחות מאיתנו מה אנחנו עושים.

בתור ילדים חיפשנו משוב מההורים: כשהם הגיבו בצורה חיובית למדנו שמשתלם לחזור על מה שאנחנו עושים, ולהיפך, כשהם הגיבו בצורה שלילית (או מנעו מאיתנו את החיזוק החיובי) למדנו שעדיף לנו לפעול בדרך אחרת.

בתור מבוגרים, השיטה הזו כבר לא עובדת. כמובן, אנחנו ממשיכים ללמוד מהצורה שבה אנשים מגיבים, אבל בתור מבוגרים אנחנו מספיק חכמים לדעת שהתגובה שלהם מהולה בהעדפות אישיות ובדעות קדומות – התגובה מעידה על המגיב יותר מאשר היא מעידה עלינו.

הצרה היא שזה שהתבגרנו לא הופך אותנו למלאי ביטחון עצמי. מהבחינה הזו כנראה שתמיד נשאר ילדים. וזה מה שגורם לנו להמשיך לחפש חיזוקים חיוביים. אנחנו פונים לסביבה כדי לחזק את ההערכה העצמיתשלנו הרבה יותר מאשר הרצון לדעת אם מה שעשינו מועיל.

ואז כשאנחנו מחכים לבוס/לחברים/למשפחה שיאשרו שמה שעשינו שווה משהו, אנחנו בעצם מבקשים מהם שיגידו לנו שהם אוהבים אותנו. תוסיפו לזה את העובדה שהתגובה שלהם רלבנטית בעירבון מוגבל ותקבלו בלגאן רציני.

מהניסיון שלי למדתי לא לתת לאף אחד לקרוא משהו שכתבתי לפני שהוא גמור. עדיף גם להימנע מלספר פרטים. ברגע שמישהו נחשף לעבודה שלי, הילד המפוחד שיושב לי על הכתף מתחיל לצנזר, כדי שאנשים שאני מעריך (או מפחד) יהיו מרוצים. והתוצאה שאין תוצאה – שברוב המקרים אתייאש ואזרוק את הטיוטה לפח.

ואותו הדבר לגבי הצורה שבה אנחנו חיים. ברגע שאנחנו מתייחסים יותר מדי למה אנשים חושבים הערכים והאמונות שלהם מקבלים קדימות על הערכים והאמונות שלנו.

כדי להצליח אנחנו חייבים לעשות את מה שאנחנו מאמינים בו.

 

לשמור על תקציב כלכלי ועל מערכת היחסים

במערכות יחסים אני מאמין בהתאמה בין שני הצדדים. אני בטוח שיש כאלה שזה עובד להם טוב בניגודים, אבל בשבילי זה עובד הכי טוב כשמסכימים. גם ככה לא חסר על מה לריב …

במיוחד כשזה מגיע לכסף. בקטע הזה נדמה שמערכות יחסים נכנסות למים גועשים. אי הסכמה בענייני כסף – בעיקר איך לבזבז אותו – יכולה להפוך למקור קבוע למריבות וויכוחים.

וזה תמיד מביא לשאלה: אם היה לנו מספיק כסף, האם עדיין היו נמשכים הויכוחים? ויכוחים בענייני כסף אני מתכוון. נשאיר בצד את הוויכוחים האחרים.

על פניו נראה שרוב הוויכוחים הקטנים צריכים להיעלם. מה אכפת לךְ אם הוא מוציא הון על בגדים? מה אכפת לךֳ אם היא מתעקשת על דירת חמישה חדרים? כשבבנק שוכבים מיליוני דולרים.

במחשבה טיפה יותר מעמיקה נראה שאם בני הזוג מתעקשים לריב, אז גם מיליארד דולר לא יחסלו להם את התירוצים.

אבל נניח שהמחלוקת היא לחלוטין כלכלית, שמדובר בזוג יונים רק עם ציפיות כלכליות שונות. שהאחד מתעניין במוצרי צריכה ושהשנייה מעדיפה להתאמץ כדי להגדיל את חשבון הבנק. במצב כזה סביר שהרבה מהמחלוקות יפתרו כשהם יגיעו לרווחה כלכלית.

וזה מוביל לטענה הבאה: אם בגדול אתם זוג יונים אבל יש ביניכם חילוקי דעות בענייני כספים, אז בעצם יש לכם מוטיבציה אמיתית לחתור לרווחה כלכלית, לא?

טוב, ברור שאני מוטה ושכל מה שאני רוצה זה לשכנע אתכם לשים את הביטחון הכלכלי במקום גבוה בסדר העדיפויות, אבל מה רע בזה? לכו תדעו, אולי זה ישפר לכם את מערכת היחסים.

לכן בפעם הבאה שבן הזוג שלכם יוצא לעוד ערב בירות על חשבון חיסול המשכנתא, אולי תציעי לו לנהל תקציב. תבטיחי לו שאם הוא יוציא החודש על בילויי צ'יפס ובירה עם חברים מקסימום 500 שקלים (סתם מספר – גבוה לדעתי) לא תגידי לו מילה.

וכדי לשמור על איזון בין המינים: אם היא תבטיח לעמוד בתקציב הבגדים אתה מבטיח לבלות איתה ערב שגם הוא כמובן נמצא בתוך התקציב.

זאת אומרת, גם יושבים ביחד ומסכימים על הכללים, וגם משפרים את עתידכם הכלכלי. אצלנו זה עובד.