משהו קרה בשלושים השנים שחלפו מאז שהייתי בגן. פעם ההורים היו שמים את הילד בגן, מקווים שהגננת תטפל בו כמו שצריך והולכים לעבודה.
מדי שנה או שנתיים כשהילד גדל, היו אומרים לגננת תודה וממשיכים לגן הבא.
עכשיו זה לגמרי לא ככה. זאת אומרת החלק האחרון לא ככה. ההורים עדיין שמים את הילד הגן, מקווים לטוב והולכים לעבודה, אלא שעכשיו, כשהילד עובר גן זה רחוק מלהסתיים בנשמור על קשר ותודה רבה. היום כל סוף שנה זה טקס גראדואיישן ממש.
הילד בן שלוש ובסוף השנה – עוד תשעה ימים, הוא מסיים את שלב המשפחתון בחיים. לכבוד הפרידה הגננת ארגנה מסיבה עם מתנפחים וזיקוקים. אין מה להגיד הילדים נהנו והאוכל היה מעולה. בסוף היא קראה לכל ילד, ומי שלא התבייש עלה לבמה וקיבל תעודה. אתם יכולים לדמיין את הבזקי הפלאש שליוו את הילדים בעלותם לבמה.
האמת שלפי המסיבות שהתקיימו במהלך השנה כבר ידעתי למה לצפות. פחות או יותר השלמתי עם כך שמעכשיו ועד להודעה חדשה, כל מסיבת יום הולדת תהיה הפקה. ברור לי שאם לא נברח להודו אז בעוד 15 שנה אשמע את הבן שלי מבקש שאשאיר לו את האוטו ל-Prom.
* תוך כדי בירור עם גוגל כיצד כותבים באנגלית 'פרום' גיליתי ש-Prom הוא קיצור ל-Promenade שזה בעברית – נשף. אם זה מנחם אתכם, הערך Prom בויקיפדיה עדיין לא תורגם לעברית.
ביני לבין עצמי אני מתלבט אם תופעת המסיבות המושקעות היא שלילית. אינסטינקטיבית אני מרגיש שמשהו בזה לא בסדר. שזה תרבות הצריכה וכן הלאה …
לפני כל מסיבה כזו אני מרגיש טיפה רע, אבל כשאני בפנים ואני רואה את הילדים נהנים אני מתלבט עד כמה זה באמת מייצג את כל מה שנורא בעולם. ובינינו, אם זה לא נמשך יותר משעה וחצי גם אני לא סובל.
בקיצור, אני לא יודע. אין לי תשובה.
