איזהו עשיר ?

אני קורא עכשיו ביוגרפיה של רודולף ג'וליאני, מנהיגות היא נקראת, ומלבד זה שהיא מספרת את סיפור חייו היא מציגה את האני מאמין של ג'וליאני לכיצד צריך להתנהג מנהיג.

תוך כדי קריאה חשבתי שהספר היה מוצלח בהרבה אם הוא היה מקצר אותו בחצי. לא באמת מעניין אותי עם מי הוא טס במסוק ולאן. הרי לא אזכור מזה שום דבר.

המחשבה הזו הטרידה אותי: איך אתה מספר סיפור חיים ולא מתעכב על הפרטים ?

בכל סיפור ובטח כשמספרים סיפור חיים אנחנו חייבים לדלג על הרבה אירועים, בתקווה שהשארנו את החשובים והמעניינים. אם עשינו את העבודה כמו שצריך אז התוצאה היא סיפור שמתקדם בצורה עקבית לעבר המטרה.

לדוגמא, כשאנשים שואלים אותי מדוע למדתי לתואר שני התשובה שלי נשמעת פחות או יותר כך:

"עשיתי תואר ראשון, מצא חן בעיניי תחום מסוים, התעמקתי בו, התחברתי לאיזה פרופסור, הוא עודד אותי, ונרשמתי לתואר שני …"

כל הפרטים נכונים כמובן, אבל האם הם מספרים את הסיפור האמיתי? באופן מאוד חלקי. בפועל זה היה הרבה יותר מורכב. בדרך היו התלבטויות, התייעצויות, אירועים אקראיים שביחד כולם הובילו להחלטה. דבר אחד בטוח – זה לא היה חד וחלק.

אני מספר לכם את הסיפור הזה כי נתבקשתי לעודד בת משפחה שלא מצליחה למצוא עבודה. היא סיימה את הלימודים לפני חצי שנה ומאז היא תקועה, היא מאוכזבת מעצמה ומרגישה שכל החיים שלה זה כשלון גדול.

קצת מצחיק לחשוב ככה בגיל 24 כשכל החיים עוד לפנייך, אבל מצד שני זה מובן. מי לא חשב ככה בגיל 24?

כשהתחלתי לדבר איתה היא אמרה: מה אתה רוצה, אתה יש לך עבודה והכנסה טובה, איך אתה יכול להבין אותי בכלל.

אני ניסיתי להסביר שזה הרבה יותר מורכב. היא מכירה את החיים שלי בראשי פרקים אבל היא לא יודעת שבדרך נכשלתי במבחנים, מקומות עבודה דחו את המועמדות שלי ולא תמיד באופן מסביר פנים, ושגם קיבלתי מכתב פיטורים.

החיים אף פעם לא מתקדמים בקו ישר.

החיים גם לא כל כך עקביים.

זה רק הסיפור שאנחנו מספרים שגורם להם להיראות כך.

***

והנה כמה עצות מנהיגות מג'וליאני:

הקיפו את עצמכם באנשים טובים

הבטיחו פחות, תנו יותר

גבשו לעצמכם אמונות מוצקות, ושדרו אותם

עיינו, קראו ולמדו בכוחות עצמכם

רוצים שינוי ? שנו את הסביבה

פעם אחר פעם ההתנהגות שלנו מוכתבת על ידי המקום שבו אנחנו נמצאים. קחו, למשל, אדם שקורא עיתונים בלי לפספס פסקה ותנו לו לקרוא אותם עיתונים באינטרנט. מהר מאוד תראו כיצד הרגלי הקריאה שלו משתנים. באותו אופן, לקוח שיערוך קניות במכולת ייצא ממנה כשבידיו שקית אחת של מצרכים, ולעומת זאת כשאותו לקוח יבקר בסופרמרקט הוא עשוי לצאת ממנו עם שתי עגלות מלאות.

יש משהו באינטראקציה בינינו לסביבה שמשנה אותנו באופן מיידי. אנחנו עוברים מהעיתון למסך המחשב – ובבת אחת נהפכים לתזזיתיים. אנחנו נכנסים לסופר, ופתאום איננו מסוגלים לזכור מה אנחנו צריכים.

מובן שאפשר להתנגד להשפעה הזאת באמצעים טכניים. אם תרחיקו את העכבר מהיד יהיה לכם קשה לדלג מכתבה לכתבה, וגם לסופר עדיף לצאת עם רשימת קניות. אבל זה לא משנה את העובדה שהסביבה מכתיבה את אופי ההתנהגות שלנו. על האינטרנט אומרים שהוא היפראקטיבי מכיוון שזוהי ההשפעה שלו עלינו, והסופר בהחלט מעודד אותנו לקנות יותר מכפי שהתכוונו.

מעשית, אם אנחנו רוצים לחולל שינוי ולא מצליחים לקדם אותו, אולי זהו סימן שצריך להתמקד בשינוי הסביבה – ולא בשינוי של עצמנו. "תיאורית החלונות השבורים" למשל, נשענת בדיוק על הטענה הזאת. היא אומרת שאם רוצים למנוע רציחות, לא צריך להתמקד באנשים אלימים. במקום זאת, עדיף לדאוג שלא יהיו ברחובות חלונות שבורים.

זאת, מכיוון שחלונות ראווה שבורים יוצרים אווירת כאוס, שמחזקת את תחושת הביטחון של העבריינים ומעודדת אותם לבצע מעשים אלימים – שלעתים מגיעים לכדי רצח. כל אפקט הדומינו הזה היה נמנע אם היינו מתקנים את החלונות מבעוד מועד ומענישים את הוונדליסטים.

התיאוריה הזאת זכתה לתהודה גדולה באקדמיה מיד כשהתפרסמה ב-1982. הקהל הרחב נחשף אליה בעקבות פועלו של רודולף ג'וליאני, ראש עיריית ניו-יורק ב-1994-2001. ג'וליאני ביסס את מדיניות המאבק בפשע שלו על תיאורית החלונות השבורים, וקרא למדיניות שלו "אפס סובלנות".

בתקופת כהונתו של ג'וליאני ירדה רמת הפשיעה בניו יורק בשיעורים מדהימים. הפשיעה כולה ירדה ב-57%, ומקרי הרצח ירדו ב-65%. ניו יורק הוכרה על ידי ה-FBI כעיר הגדולה הבטוחה ביותר בארה"ב. מצד שני, הביקורת כלפי מדיניות ג'וליאני טענה שהיא הרחיקה אוכלוסיות חלשות מהעיר.

בחיים הפרטיים אנחנו לא זקוקים לתיאוריות מורכבות. אנחנו צריכים רק לבחור בין דוגמאות. אם אנחנו רוצים להתנהג באופן אחראי מבחינה כלכלית, אנחנו צריכים להקיף את עצמנו באנשים אחראים. חברים אחראים מבחינה כלכלית יוצרים תשתית שמעודדת התנהגות כזו. הם יגידו לנו איפה אפשר לקנות בזול וישתפו אותנו בדילמות כלכליות שלא היינו מודעים להן, ובעזרתם ניחשף לאלטרנטיבות חדשות.

הדברים האלה נכונים גם לחינוך ילדים. שום שיטה חינוכית לא הוכיחה את עצמה כיעילה כמו בחירה בשכונת מגורים. הדוגמה והתשתית שמספקים חבריהם של הילדים חשובה מזו של ההורים. כדי לחולל שינוי אנחנו צריכים לבנות לעצמנו מקום מתאים.

***

הפוסט התפרסם היום בדה-מרקר, וחלקכם מזהה את התוכן מהפוסטים של שבוע שעבר. אני חושב שהטור מציג את הרעיונות בצורה בשלה יותר.

בתגובה שבתחתית הפוסט טענה המגיבה שהיא נהגה באחריות והפסידה. כלומר היא לא קנתה דירה כי רצתה להגדיל את ההון העצמי והפסידה את עליות המחירים.

בהחלט מבאס. קשה לנחם את מי שראה איך בית חלומותיו מתייקר בעשרות אחוזים …

אבל צריך לשאול האם את מאמינה שמחירי הדירות ימשיכו לעלות לעד? אם כן קני דירה עכשיו ותסתכלי על חצי הכוס המלאה – מה הן חמש שנים לעומת מה שמצפה לך

ואם את לא מאמינה שהמחירים יעלו לעד, שיום אחד הם ירדו, ושאף אחד לא יכול לנחש מתי נגיע לפסגה, אז הפעם לא זכית בהימור אבל נותרו לך חיים שלמים להמשיך לנהוג באחריות ולא להפסיד את כספך בהימורים כושלים.

משהו קרה בשלושים השנים שחלפו מאז שהייתי בגן. פעם ההורים היו שמים את הילד בגן, מקווים שהגננת תטפל בו כמו שצריך והולכים לעבודה.

מדי שנה או שנתיים כשהילד גדל, היו אומרים לגננת תודה וממשיכים לגן הבא.

עכשיו זה לגמרי לא ככה. זאת אומרת החלק האחרון לא ככה. ההורים עדיין שמים את הילד הגן, מקווים לטוב והולכים לעבודה, אלא שעכשיו, כשהילד עובר גן זה רחוק מלהסתיים בנשמור על קשר ותודה רבה. היום כל סוף שנה זה טקס גראדואיישן ממש.

הילד בן שלוש ובסוף השנה – עוד תשעה ימים, הוא מסיים את שלב המשפחתון בחיים. לכבוד הפרידה הגננת ארגנה מסיבה עם מתנפחים וזיקוקים. אין מה להגיד הילדים נהנו והאוכל היה מעולה. בסוף היא קראה לכל ילד, ומי שלא התבייש עלה לבמה וקיבל תעודה. אתם יכולים לדמיין את הבזקי הפלאש שליוו את הילדים בעלותם לבמה.

האמת שלפי המסיבות שהתקיימו במהלך השנה כבר ידעתי למה לצפות. פחות או יותר השלמתי עם כך שמעכשיו ועד להודעה חדשה, כל מסיבת יום הולדת תהיה הפקה. ברור לי שאם לא נברח להודו אז בעוד 15 שנה אשמע את הבן שלי מבקש שאשאיר לו את האוטו ל-Prom.

* תוך כדי בירור עם גוגל כיצד כותבים באנגלית 'פרום' גיליתי ש-Prom הוא קיצור ל-Promenade שזה בעברית – נשף. אם זה מנחם אתכם, הערך Prom בויקיפדיה עדיין לא תורגם לעברית.

ביני לבין עצמי אני מתלבט אם תופעת המסיבות המושקעות היא שלילית. אינסטינקטיבית אני מרגיש שמשהו בזה לא בסדר. שזה תרבות הצריכה וכן הלאה …

לפני כל מסיבה כזו אני מרגיש טיפה רע, אבל כשאני בפנים ואני רואה את הילדים נהנים אני מתלבט עד כמה זה באמת מייצג את כל מה שנורא בעולם. ובינינו, אם זה לא נמשך יותר משעה וחצי גם אני לא סובל.

בקיצור, אני לא יודע. אין לי תשובה.

"בן אדם אחראי מוציא את כספו לאחר מחשבה והערכת סיכונים"

בסדר שבו מנוסחת ההכרזה במשפט הקודם משתמע שההתנהגות היא תוצאה של האופי. בן אדם הוא קודם כל אחראי באופיו, ולכן הוא משתמש בכספו באחריות.

הבעיה היא שאנחנו לא באמת רואים מה עובר בראש של מי שנמצא לידינו. הדבר היחיד שאנחנו רואים זה התנהגות ומעשים. מכאן שסדר הדברים חייב להיות הפוך: ראשית אנחנו רואים שבן אדם מוציא את כספו בזהירות ורק לאחר מכן אנחנו מסיקים שהוא אחראי.

על שום מה ולמה ההתפלפלות אתם שואלים ? התשובה פשוטה: אחת המטרות החשובות של הבלוג היא לעזור לעצמנו להתנהג בצורה נבונה מבחינה כלכלית.

אם נצליח להבין מה משפיע על ההתנהגות הכלכלית שלנו כנראה שנצליח להשפיע עליה לטובה.

בהרבה פוסטים, שביני לבין עצמי אני מקטלג אותם תחת הכותרת 'מוטיבציה', כיוונתי לאחריות האישית. הרעיון בפוסטים האלה שבעזרת עבודה עצמית אנחנו יכולים לחולל שינוי.

דעתי היא שאנחנו חייבים להתחיל מבפנים אבל אי אפשר לעצור שם. כולנו אחראים במידת מה למצבנו, אבל כמו שהתחלתי להגיד בפוסט הקודם, כולנו גם קורבנות של הסביבה במידה זו או אחרת.

בראייה כזו לאחריות האישית יש תפקיד כפול: הראשון ברור – תיקון הכשלים שאנחנו אשמים בהם, והשני הוא שינוי הסביבה שבה אנחנו חיים.

מבט על 'האויב' יכול לעזור בהבהרת הרעיון:

כשאנחנו נכנסים לקניון, האנשים שמאחוריו פועלים בשני מישורים. המישור הראשון הוא המישור התודעתי; מסרים פרסומיים שאמורים לשכנע אותנו לקנות מוצרים.

המישור השני הוא המישור הסביבתי. כאן מעצבי הקניון נכנסים לפעולה. התפקיד שלהם הוא לבנות סביבה שמעודדת רכישת מוצרים ואת זה הם עושים על ידי סידור החנויות, סידור המוצרים, שליטה בכיוון התנועה האנושית, ועוד כל מיני טריקים שההשפעה שלהם מוגבלת לשהות שלנו בקניון.

ברגע שנצא מהקניון נחזור להרגלינו הצרכניים הקודמים. שונה מאוד מהאפקט של המסרים הפרסומיים.

אקח סיכון ואומר שהשפעת המישור הסביבתי לא נופלת מהשפעת המישור התודעתי.

אם אנחנו מסכימים עם הטענה הזו, המסקנה היא שכדי לעודד התנהגות כלכלית נכונה – כדי להפוך לאנשים אחראים, אסור לנו להתעלם מהסביבה. התפקיד שלנו הוא ליצור סביבה כלכלית חיובית.

מבחינתי הסביבה הכלכלית היא קודם כל החברים. חברים אחראים מבחינה כלכלית יוצרים תשתית שמעודדת התנהגות כזו. הם יגידו לך איפה יש מבצעים, הם ישתפו אותך בדילמות כלכליות ויציגו אלטרנטיבות שפויות, והצ'ופר הוא שהם ישדרו מסרים תודעתיים שהתנהגות אחראית זה דבר חיובי.

מדיניות החלונות השבורים גורסת שמלחמה בפשעים קטנים מונעת פשעים חמורים. אם רדפת אחרי ונדליסטים ותיקנת את כל החלונות השבורים – מנעת פשעי אלימות ורצח.

התיאוריה זכתה לתהודה גדולה באקדמיה מייד כשהתפרסמה בשנת 1982, אבל אלינו, הקהל הרחב, היא הגיעה בזכות רודולף ג'וליאני, ראש עיריית ניו-יורק בשנים 1994-2001, שביסס את מדיניות המאבק בפשע על תיאורית החלונות השבורים. הוא קרא למדיניות שלו – מדיניות אפס סובלנות.

בתקופת כהונתו של ג'וליאני ירדה רמת הפשיעה בניו-יורק באחוזים מדהימים:

מעשי הפשיעה הכללית ירדו ב-57%

מספר מקרי הרצח ירדו ב-65%

העיר ניו-יורק הוכרה על ידי ה-FBI כעיר הגדולה הבטוחה ביותר בארה"ב

(מתוך ויקיפדיה – ג'וליאני)

האם הירידה הדרמטית בפשיעה היא תוצאה של מדיניות אפס סובלנות? לא בטוח. באותה תקופה נרשמה ירידה ברמות הפשיעה בכל ארה"ב. גם במקומות שלא הכירו את תיאורית החלונות השבורים.

המבקרים מייחסים את צמצום הפשיעה לשינויים דמוגרפיים ובעיקר לחוק ההפלות שנחקק קצת יותר מעשור קודם לכן שבעקבותיו הצטמצמה אוכלוסיית הגברים בגילאים 16-24. לחוק הייתה השפעה רבה במיוחד בקרב השכבות החלשות.

ביקורת חשובה נוספת היא שמדיניות אפס הסובלנות שימשה אצטלה להדרה של אוכלוסיות בלתי רצויות: שחורים, זרים ועניים.

לענייננו:

ביקורת או לא ביקורת, לתיאורית החלונות השבורים יש משמעות גם בחיים שלנו היום-יומיים. הבלגאן בבית שמתחיל ממכתב בודד על השולחן (או משחק של הילד שלא חזר לקופסה); בזבוז הזמן באינטרנט שמתחיל ברק עוד כתבה אחת; או הגמילה מסיגריות שמסתיימת דקה אחרי שאנחנו לוקחים רק שאכטה אחת.

בכל פעם שאנחנו פורצים את הגבולות קצת, אנחנו מכינים לעצמנו את המעידה הבאה שתהיה עוד יותר גדולה.

מזכיר קצת את מה שאמרו חז"ל: עבירה גוררת עבירה.

***

היום התפרסם פוסט שלי בדה-מרקר: מחירי הנדל"ן עשויים לעלות – אבל אני מעדיף מניות.

הפוסט מתבסס על פוסט קודם שכתבתי כאן בבלוג ונקרא: ישראל כמו ארה"ב צפויה לגידול מסיבי בכמות התושבים. כיצד זה אמור להשפיע על תיק ההשקעות.

***

מי שנהנה מהבלוג ורוצה לעקוב אחריו ביתר קלות מוזמן לעשות זאת באחת מהדרכים הבאות:

1. 1. להכניס למועדפים את הכתובת: www.WhoIsRich.co.il

1. 2. לעשות לייק לבלוג בפייסבוק: http://www.facebook.com/pages/Who-Is-Rich/143964258964133

1. 3. לעקוב אחרי בטוויטר: http://twitter.com/ezra_ohayon

1. 4. לעשות מנוי RSS על הבלוג: http://cafe.themarker.com/post/1701607/rss/

1. 5. להציע לי חברות ולקבל במייל עדכון כשמגיע פוסט חדש (אתם צריכים לבחור את האפשרות בזמן בקשת החברות)